האם יהודים מאמינים בגיהנום?

תשובה



אין מחשבה אחת בקרב יהודים על שום נושא, כולל גן עדן וגיהנום. חלק מהיהודים מאמינים בגיהנום; רובן לא. רוב היהודים הושפעו יותר ממיסטיקה מזרחית ומחילוניות ליברלית מאשר מעיקרי היהדות. המושג של גן עדן וגיהנום לא רק מוכחש על ידי העולמות החילוניים והאינטלקטואלים, אלא לועגים לו. סיבה נוספת שרוב האנשים היהודים אינם מאמינים בגיהנום היא שהנצרות מלמדת את תורת הגיהנום. כל דבר המזוהה כמחשבה נוצרית נדחה לרוב על הסף כלא יהודי.

האמונה בתחיית המתים בסופו של דבר היא אמונה יסודית של היהדות המסורתית. אמונה בתקומה הבדילה בין הפרושים (היהדות הרבנית) לבין הצדוקים (ראה מעשי השליחים כג:ח). שכר ועונש אלוהיים הם כל כך בסיסיים ליהדות שהם נלמדים בשלוש עשר עקרונות היהדות של הרמב'ם. הכחשת הגיהנום היא דוגמה חיה למידת ההשפעה של היהודים המודרניים מהחילוניות.



אז מה אדם יהודי מאמין על גן עדן או גיהנום, המכונה עולם הבה (העולם הבא), תלוי במה הוא מאמין לגבי אלוהים. יהודים חילונים, כמו גויים חילוניים, מאמינים בדרך כלל שהם פשוט נכנסים לאדמה והחיים נגמרו. יהודים בעלי נטיות מיסטיות מאמינים בגלגול נשמות ואחרים בתחיית המתים.



היהדות המסורתית מלמדת שאחרי המוות גופנו הולך לקבר אך נשמתנו הולכת לפני אלוהים כדי להישפט. אלוהים, כפי שהוא קובע בכתובים, הוא היחיד שמכיר את המניעים שלנו כמו גם את מעשינו - אלוהים רואה את הלב, בעוד שהאדם מסתכל כלפי חוץ (שמואל א' טז:7). מול השופט האמיתי היחיד, מוקצה לנו מקום בגן עדן על פי מערכת הכשרון המבוססת על החשבון של אלוהים על כל מעשינו ומניעינו. המחשבה היהודית המסורתית היא שרק הצדיקים מאוד הולכים ישירות לגן עדן; יש לנקות את כל האחרים מחטא שיורי.

לפי היהדות המסורתית, חטאים שלא נוקו לפני המוות מוסרים לאחר המוות במקום שנקרא שאול או גהינום (אוית גם הינום ו גיהנה ). שם המקום לקוח מעמק ( גיי הינום ) ממש דרומית לירושלים, ששימש בעבר להקרבת ילדים על ידי העמים האליליים של כנען (מלכים ב' כ'ג:10). חלק מהיהודים רואים בגהינום מקום של עינויים ועונשים, אש וגופרית. אחרים מדמיינים זאת בצורה פחות קשה, כמקום שבו אדם סוקר את מעשי חייו וחוזר בתשובה על מעשי העבר. הגיהנום ביהדות הוא מקום שבו הנשמה מתנקה או מזוקקת (ראה זכריה יג, ט). הצדיקים המופלגים ואלו שחוזרים בתשובה לפני מותם יכולים להימנע מהיטהרות בגיהנום. לדוקטרינה זו יש דמיון מסוים לתורתו הקתולית של המצרף.



בניגוד לתפיסה הנוצרית של קללה נצחית בהאדס או בגיהנום, עונשה של השאול הוא זמני. היהדות מבססת את משנתה בדבר גיהנום זמני על תהילים טז 10, שמואל א' ב' ו' ויונה ב' ג'. על פי תורת הרב, גזר הדין של הנשמה בגהינום מוגבל בדרך כלל לתקופת טהרה בת שנים עשר חודשים לפני שהנשמה תופסת את מקומה עולם הבה ( משנה עדויות 2:9, שבת 33א). מגבלת שנים-עשר חודשים זו באה לידי ביטוי במחזור האבל בן השנה ובקריאת ה- קדיש , תפילת הזיכרון למתים. יהדות בית שני האמינה שעד שיבוא המשיח, לא ייתכן שהמאמינים יכנסו לגן עדן. הם נשארו בשאול, מחכים.

בהשקפה היהודית על הגיהנום, הכאב שהנשמה חווה אינו פיזי; אלא, מדובר בייסורים פסיכולוגיים - הבושה והחרפה שמרגישים כשבודקים את ההיסטוריה האישית של חייו בגוף ורואים כמה הזדמנויות לשרת את אלוהים התבזבזו. כמעט כולם, כולל אנשים שאינם יהודים, יכולים לזכות בחלק מהעולם הבא. אך לחלקם לא יינתן סיכוי לגן עדן: המונים ישנים בעפר הארץ יתעוררו: חלקם לחיי עולם, אחרים לבושה ולבוז עולם (דניאל יב, ב). הבוז הנצחי, בתפיסה היהודית, שמור לאנשים מרושעים לחלוטין, בלתי ניתנים לגאולה כמו המלך אחאב, אנשי סדום ואדולף היטלר.

כשם שכל הנוצרים אינם מסכימים על אסכטולוגיה, כל האנשים היהודים אינם מסכימים על החיים שלאחר המוות. מה שהתנ'ך מלמד בבירור הוא שחטא דורש מחיר שמישהו ישלם, יש חיים שלאחר המוות, ובמשיח, גם ליהודים וגם לגויים יכולים להיות מקום ב עולם הבה , העולם הבא.

Top