למה התכוון ישוע כשהורה לנו להפנות את הלחי השנייה?

תשובה



במתי ה':38–39, ישוע אומר, שמעתם שנאמר 'עין בעין ושן בשן'. אבל אני אומר לכם, אל תתנגדו לאדם רשע. אם מישהו מטיח לך על הלחי הימנית, פנה אליו גם את הלחי השנייה. הרעיון של להפנות את הלחי השנייה קשה לנו לתפוס. לאפשר סטירה שנייה לאחר סטירה פעם אחת לא בא באופן טבעי.

בחלק של דרשת ההר של ישוע שבו הוא מצווה עלינו להפנות את הלחי השנייה, הוא מתייחס לצורך בשינוי אמיתי, לעומת שמירה על כללים בלבד. זה לא מספיק לציית לאות החוק; עלינו להתאים גם לרוח החוק.



חלק ניכר מהחומר הסובב את ציוויו של ישוע להפנות את הלחי השנייה משלים את אופי בואו, שהתאפיין ברחמים, אהבת קורבנות ואורך רוח כלפי חוטאים. יחד עם זאת, ישוע מאשר שהעיקרון האחרון הוא הראשון שעליו מבוססת מלכות אלוהים. לדוגמה, הוא אומר לנו ללכת צעד נוסף עבור מישהו שמתעלל בנו (מתי ה':41) ולאהוב ולהתפלל עבור אויבינו במקום להחזיק בהם איבה (פסוק 44). לסיכום, ישוע אומר שעלינו להיות טהורים מבפנים ומבחוץ ומפרגנים ככל האפשר למען עולם אבוד.



מילה על הסטירה שישוע אומר שעלינו לסבול. ישוע כאן מדבר על קללות אישיות מכל סוג שהוא. הסטירה (או ההכאה, כפי שקובע ה-KJV) אינה חייבת להיות כרוכה באלימות מילולית, פיזית. גם בימינו, סטירת לחי היא מטפורה לעלבון או עבירה בלתי צפויים. מישהו העליב אותך? תן לו, אומר ישוע. אתה בהלם ונעלבת? אל תהיה. ואל תחזיר עלבון על עלבון. להפנות את הלחי השנייה.

ההערה של מתיו הנרי על פסוק זה מועילה: סבל מכל פגיעה שניתן לשאת, למען השלום, תוך הקדשת דאגותיך לשמירת האדון. והסיכום של הכל הוא, שעל הנוצרים להימנע מלחלוק ולהתאמץ. אם יאמר, בשר ודם לא יכול לעבור על עלבון כזה, יזכרו, כי בשר ודם לא ירשו את מלכות ה'; ומי שפועל על פי עקרונות נכונים יזכו למרבית השלווה והנוחות ( פרשנות תמציתית , ערך עבור מתי ה':38).



הפניית הלחי השנייה אינה מרמזת על פציפיזם, ואין זה אומר שאנו מסכנים את עצמנו או אחרים. הפקודה של ישוע להפנות את הלחי השנייה היא פשוט פקודה לוותר על תגמול על עבירות אישיות. הוא לא קבע את מדיניות החוץ של הממשלה, והוא לא זרק את מערכת המשפט. עדיין ניתן להעמיד לדין פשעים, ועדיין ניתן לנהל מלחמות, אך חסיד המשיח אינו צריך להגן על זכויותיו האישיות או לנקום את כבודו.

הייתה תקופה בהיסטוריה שבה אדם היה מרגיש נאלץ להגן על כבודו מפני מי שהשמיץ אותו או הטיל את אופיו בדרך אחרת. הצד הפוגע יאתגר את העבריין לדו-קרב. בחרו בחרבות, נשק חם או כלי נשק אחרים, ושני האויבים יתמודדו מולם. ברוב המקרים התרחשה שפיכות דמים חסרת טעם. סמואל ג'ונסון כתב בעד מנהג הדו-קרב: אדם רשאי לירות באדם שפולש לדמותו, כפי שהוא עלול לירות במי שמנסה לפרוץ לביתו. הבעיה היא שפלישות של אופי הן בדיוק מה שישוע אמר לנו לסבול במתי ה':38. להפנות את הלחי השנייה הייתה אופציה טובה יותר מאשר דו-קרב, וזה היה מציל חיים.

תגמול היא מה שרוב האנשים מצפים וכיצד אנשים עולמיים פועלים. הפניית הלחי השנייה דורשת עזרה מגבוה. היענות לשנאה באהבה והתעלמות מהקלות אישיות מציגות את הכוח העל טבעי של רוח הקודש השוכנת ועשויה להרשות לעצמה את ההזדמנות לחלוק את הבשורה.

ישוע היה, כמובן, הדוגמה המושלמת להפניית הלחי השנייה מכיוון שהוא שתק בפני מאשימיו ולא קרא לנקום משמים באלה שצלבו אותו. במקום זאת, הוא התפלל, אבא, סלח להם, כי הם אינם יודעים מה הם עושים (לוקס כ'ג:34).

Top