מה אומר התנ'ך על מרירות?

מה אומר התנ'ך על מרירות? תשובה



מרירות היא ציניות ממורמרת שגורמת לאנטגוניזם עז או לעוינות כלפי אחרים. התנ'ך מלמד אותנו להיפטר מכל מרירות, זעם וכעס, ריב והשמצות, יחד עם כל צורה של זדון. לאחר מכן, הוא ממשיך ומספר לנו כיצד להתמודד עם מרירות כזו ופירותיה על ידי היותנו אדיבים וחמלים זה לזה, סולחים זה לזה, בדיוק כפי שבמשיח אלוהים סלח לכם (אפסים ד' 31-32).



כשם תואר, המילה טעם מר פירושו חד כמו חץ או חריף לטעם, לא נעים; אַרסִי. הרעיון הוא של המים הרעילים שניתנו לנשים שנחשדו בניאוף במדבר ה, יח: המים המרים המביאים קללה. במובן הפיגורטיבי שלה, מרירות מתייחסת למצב נפשי או רגשי שמכלה או מכרסם בו. מרירות יכולה להשפיע על אדם שחווה אבל עמוק או כל דבר שפועל על הנפש באופן שבו הרעל פועל על הגוף. מרירות היא אותה מצב נפשי שמחזיק בכוונה ברגשות כעס, מוכן להיעלב, מסוגל לפרוץ בכעס בכל רגע.





הסכנה העיקרית להיכנע למרירות ולאפשר לה לשלוט בליבנו היא שזו רוח המסרבת לפיוס. כתוצאה מכך, מרירות מובילה לכעס, שהוא הפיצוץ מבחוץ של הרגשות שבפנים. זעם וכעס חסרי מעצורים כאלה מובילים לעתים קרובות לקטטה, שהיא קליטה עצמית חוצפה של אדם כועס שצריך לגרום לכולם לשמוע את תלונותיו. רוע נוסף שנגרם על ידי המרירות הוא לשון הרע. כפי שמשתמשים בה באפסים ד', אין הכוונה לחילול השם או סתם לשון הרע כלפי בני אדם, אלא לכל דיבור הנובע מכעס ומיועד לפצוע או לפגוע באחרים.



כל זה מוביל אז לרוח של זדון, המסמלת נפש רעה או רגשות של שנאה עזה. גישה מסוג זה היא חושנית ושטנית בהשפעותיה. זדון הוא ניסיון מכוון לפגוע באדם אחר. לכן, יש לבטל כל צורה של זדון (אפסים ד':31).



האדם המריר הוא לעתים קרובות ממורמר, ציני, קשוח, קר, חסר רחמים ולא נעים להיות בסביבה. כל ביטוי של מאפיינים אלה הוא חטא נגד אלוהים; הם מהבשר, לא מהרוח שלו (גלטים ה':19-21). העברים יב:15 מזהיר אותנו לדאוג שאיש לא יחמיץ את חסדו של אלוהים ושלא יצמח שורש מר שיגרום צרות ויטמא רבים. עלינו להיזהר תמיד מלאפשר לשורשים מרים לצמוח בליבנו; שורשים כאלה יגרמו לנו להיכשל בחסדי אלוהים. אלוהים רוצה שאנשיו יחיו באהבה, שמחה, שלום וקדושה - לא במרירות. לכן, המאמין חייב תמיד להתבונן בשקידה, להיות על המשמר מפני סכנות המרירות.





Top