מה אומר התנ'ך על אפליה?

מה אומר התנ'ך על אפליה? תשובה



אפליה היא עצמה הפעולה הנייטרלית של תפיסת הבדלים. חובב מוזיקה, למשל, שמזהה את השפעתו של שופן באטיודים של דביסי אפשר לומר שיש לו אוזן קשבת; כלומר, חובב המוזיקה הוא אדם בעל תפיסה מעודנת. עם זאת, ברוב ההקשרים, אַפלָיָה הוא מונח שלילי המתייחס לנוהג של יחס בלתי הוגן לאדם או לקבוצת אנשים באופן שונה מאנשים אחרים או מקבוצות אנשים אחרים, וזהו המובן שנקצה למילה במאמר זה. אפליה יכולה להתבסס על מוגבלויות, גזע, מוצא אתני, אינטליגנציה או כל מספר גורמים שהופכים בני אדם שונים.



אפליה אינה זהה להבחנה. אבחנה היא אפליה ראויה המבוססת על אמת ועובדה. לדוגמה, ייתכן שכושר ההבחנה לא יבחר להעסיק מישהו כי הוא הגיע באיחור של חמש עשרה דקות לראיון מסריח מאלכוהול. כושר ההבחנה מעריך בצדק את אותו אדם כמועמד לא מתאים לתפקיד אחראי. אפליה, לעומת זאת, עשויה לבחור לא להעסיק מישהו רק בגלל שהוא מגזע אחר או שלא לבש בגדים יקרים לראיון. אפליה שופטת אדם בטעות רק על סמך גורמים חיצוניים או העדפה אישית.





אחת הבעיות הראשונות שהתעוררו בכנסייה המוקדמת נבעה מאפליה: אך ככל שהמאמינים התרבו במהירות, נשמעו רעש של חוסר שביעות רצון. המאמינים דוברי היוונית התלוננו על המאמינים דוברי העברית, ואמרו שאלמנותיהם מופלות לרעה בחלוקת המזון היומית (מעשי השליחים ו:1, נ'ט). הכנסייה הירושלמית הייתה רב-אתנית, וכמה דעות קדומות גזעיות התגנבו למנהגים שלהן וגרמו לצרות. ריב זה משך את השליחים מההוראה והטפה, ולכן הכנסייה בחרה את הדיאקונים הראשונים לטפל בבעיה ולוודא שאיש לא מופלה לרעה (מעשי השליחים 6:2–3).



אפליה הייתה בעיה גם עבור המאמינים היהודים הראשונים בישוע. מכיוון שמשיח אלוהים הגיע תחילה דרך שושלת דוד וליהודים (רומים א':16), הם הניחו שהוא המשיח בלבד. מחלוקת התעוררה אז כשנוספו גויים לכנסייה. כמה מנהיגים יהודים רצו לדעת עד כמה יהודים חייבים להפוך המאמינים הגויים (מעשי השליחים י'ד:27; ט'ו:5). יהודים רבים לא יכלו להאמין שדי באמונה במשיח שלהם כדי להצדיק את הגויים כפי שהם. ודאי שהגויים צריכים לעשות משהו יהודים, כגון שומרים את השבת או נימולים, כדי להינצל (ראה מעשי השליחים 15:1 וגלטים ה':1–12). התנגשות תרבויות זו, על השלכותיה התיאולוגיות, חייבה את מועצת ירושלים (מעשי השליחים ט'ו:2-35). הכנסייה המודרנית נאבקת לעתים קרובות בבעיות דומות. נוצרים יכולים להפלות קבוצות או אורחות חיים מסוימים של אנשים, לא בטוחים אם אותה אמונה שהצילה אותנו מספיקה גם כדי להציל את אותם אנשים (אפסים ב':8-9).



אף בן אדם אינו נקי לחלוטין מדעות קדומות או אפליה. זה חלק מהטבע האנוכי שלנו להעדיף את אלה מהסוג שלנו, מה שזה מייצג לנו. גזעים נוטים להתכנס בשכונות ובכנסיות שלהם, ומעדיפים את הדרך שלהם לעשות דברים על זו של גזעים או לאומים אחרים. העדפות הן בסדר כל עוד הן לא הופכות לאפליה משפטית נגד מאמינים שנבדלים זה מזה בהיבטים לא חיוניים של אמונה. בלי לשים לב, כולנו יכולים להיות אשמים באפליה. חוקנים מפלים לרעה את אלה שהם שופטים כמורדים, בעוד שהמורדים מפלים שומרי מסורת. המטרה צריכה להיות לא להסכים בלי להפלות.



אנו יכולים להתגבר על הנטייה שלנו לאפליה על ידי דוגמה לגישה של ישוע לשירות צנוע (מתי כ':28). הוא רחץ את רגליו של יהודה, בידיעה שיהודה הוא בוגד (יוחנן יג:27). הוא שירת באזורי גויים ובשומרון (מרקוס ז':24, 31; יוחנן ד':4). במקום להסית לאפליה בינינו לבינם, בואו של ישוע ארצה שבר את המחסומים שהפרידו בין אנשים: הוא עצמו הוא השלום שלנו, שהפך את שתי הקבוצות לאחת והרס את המחסום, החומה המפרידה של העוינות (אפסים ב': 14). אנו יכולים לתרגל את ההוראה של הפיליפאים ב':3, האומרת: אל תעשה דבר מתוך שאפתנות אנוכית או יוהרה לשווא. במקום זאת, בענווה, העריכו אחרים מעל עצמכם.

אלוהים הפך את כל הבוטחים בישוע המשיח כאדון ומושיע לאחד. יהודים ויוונים, עשירים ועניים, כל אומה וכל עדה - ישוע יצר את הכנסייה שלו מכל הקבוצות (גלטים ג':28; התגלות ה':9). לא צריכה להיות אפליה בגוף המשיח כי אין אפליה עם אלוהים (מעשי השליחים י':34).



Top