מה אומר התנ'ך על טינה?

תשובה



לכולנו יש סיבות לשמור טינה. אנשים טועים בנו. מצבים פוגעים בנו. אפילו אלוהים לא תמיד עושה מה שאנחנו חושבים שהוא צריך לעשות, אז אנחנו כועסים. אנו פוגעים באלה שעשו לנו עוול, ולעתים קרובות נגד אלוהים שלדעתנו היה צריך לעשות דברים אחרת. טינה היא לא יותר מסירוב לסלוח. אז, מכיוון שהנטייה הזו טבועה בכולנו ולכאורה בלתי נמנעת, מה אומר עליה התנ'ך?

לאלוהים יש דאגה כה חזקה לגבי טינה שהוא כלל פקודה ספציפית לגביהם כאשר נתן את התורה לבני ישראל. ויקרא יט:18 אומר, אל תחפש נקמה ואל תשא טינה לאיש מבני עמך, אלא תאהב את רעך כמוך. אני האדון. מעניין שאלוהים סיכם את הפקודה המסוימת הזו במילים אני ה'. בכך, אלוהים הזכיר לנו שהוא האדון, לא אנחנו. לשמור טינה זה להגדיר את עצמנו כשופטים ומושבעים - לקבוע שאין לסלוח על טעות של אדם אחד. לאף אדם אין זכות או סמכות לעשות זאת. הרומים יב:19 אומר, אל תנקמו, חבריי היקרים, אלא השאירו מקום לזעמו של אלוהים, כי כתוב: 'שלי לי לנקום; אני אחזיר, אומר ה'.



אי הבנה של סליחה מחזיקה אותנו לעתים קרובות בשיעבוד לטינה. אנחנו חושבים שלסלוח זה לתרץ חטא או להעמיד פנים שהעבירה לא חשובה. גם זה לא נכון. סליחה אינה קשורה לאדם האחר. סליחה היא המתנה של אלוהים לנו לשחרר אותנו משליטתו של מישהו שפגע בנו. כשאנחנו שומרים טינה, אנחנו נותנים למישהו שאנחנו לא אוהבים כוח על הרגשות שלנו. ללא סליחה, רק המחשבה על עבריין יכולה לשלוח חומצה לבטן שלנו וחום לפנים. בעצם, אנו הופכים את האדם הזה לאליל, ומעניקים לו שליטה עלינו (דברים ל'ב:39). אך כאשר אנו סולחים, אנו משחררים לאלוהים כל זכות לנקמה או לפיצוי. הסליחה מחזירה את מערכת היחסים שלנו עם אלוהים להתאמה נכונה. אנו מכירים בכך שהוא השופט, לא אנחנו, ושיש לו הזכות להביא לכל החלטה שיבחר. סליחה היא הבחירה לבטוח באלוהים ולא בעצמנו עם תוצאות העבירה.



לעתים קרובות אנו נאחזים בטינה כי אנו מרגישים שיש לנו את האחריות לראות שהצדק נעשה או שאחרים יודעים עד כמה נפגענו. אך כאשר אנו משחררים את המצב לאלוהים, יחד עם הזכות להכתיב את הסוף, אנו משחררים את האדון לעבוד כראות עיניו מבלי שהכעס שלנו יפריע (מתי י'ח:21–22).

חשוב לזכור שסליחה ופיוס אינן מילים נרדפות. סליחה היא עניין שבלב. זהו מעשה של כניעה לרצון האל והוא בעיקר בינינו לבין אלוהים. אנו משחררים לו את זכותנו להיאחז בכעס (תהילים 115:11). עם זאת, הפיוס תלוי בתשובה האמיתית ובאמינותו המוכחת של העבריין. לדוגמה, במקרה של התעללות בבני זוג, על הנפגעת לסלוח כחלק מהריפוי המתמשך שלה. היא יכולה לשחרר את הכעס שלה לאלוהים. אבל, במקביל, עליה לשמור על גבולות מגן עד שהמתעלל הוכיח לאורך זמן שהוא ראוי לאמון שלה (ראה משלי כ'ו:24–25).



כעסו של האדם אינו מייצר את צדקת אלוהים (יעקב א':20). אנחנו לא עושים חסד לאלוהים בכך שאנחנו מנסים לעזור לו לתקן מצב רע באמצעות הנקמה שלנו. הוא לא צריך את הכעס שלנו. הוא זקוק לשיתוף הפעולה שלנו כשאנחנו נכנעים לעשות דברים בדרכו (משלי ג:5–6). ודרכו של אלוהים היא תמיד לסלוח כפי שהוא סלח לנו (מתי י'ח 35; אפסיים ד' 32).

אנו יכולים לשחרר טינה בפעולה פשוטה של ​​רצוננו, על ידי הצעת כל המצב לאלוהים והרפות ממנו. הסליחה מביאה ריפוי לנפשנו ומאפשרת לאלוהים לבנות את כוחו ואופיו לחיינו כאשר אנו מאפשרים לו למלוך כאלוהים היחיד שלנו (אל הרומים ח':29).

Top