מה אומר התנ'ך על שנאה?

תשובה



מבחינה תנ'כית, יש היבטים חיוביים ושליליים לשנאה. מקובל לשנוא את הדברים שאלוהים שונא; אכן, זוהי הוכחה רבה לעמידה נכונה עם אלוהים. תנו לאוהבי ה' לשנוא את הרע (תהלים ל'ז:10א). ואכן, ככל שהליכתנו עם ה' קרובה יותר וככל שנתחבר עמו יותר, כך נהיה מודעים יותר לחטא, גם מבפנים וגם מבחוץ. האם איננו מתאבלים ונשרפים מכעס כאשר שמו של אלוהים מושמץ, כאשר אנו רואים צביעות רוחנית, כאשר אנו רואים חוסר אמונה בוטה והתנהגות חסרת אלוהים? ככל שנבין יותר את תכונותיו של אלוהים ונאהב את אופיו, כך נהיה דומים לו יותר ונשנא את הדברים הסותרים את דברו וטבעו.

עם זאת, השנאה השלילית בוודאי חייבת להיות זו שמכוונת נגד אחרים. ה' מזכיר שנאה בדרשת ההר: אבל אני אומר לכם שכל הכועס על אחיו יהיה נתון למשפט (מתי ה' 22). ה' מצווה שלא רק עלינו להתפייס עם אחינו לפני שנלך לפני ה', אלא גם שנעשה זאת במהירות (מתי ה':23-26). מעשה הרצח עצמו בהחלט נידון, אבל שנאה היא חטא לב, וכל מחשבה או מעשה שנאה הם מעשה רצח בעיני אלוהים שבגינו יידרש צדק, אולי לא בחיים האלה אלא בפסק הדין. כל כך מתועב הוא עמדת השנאה מול אלוהים, עד שאדם השונא נאמר שהוא הולך בחושך, בניגוד לאור (יוחנן א' ב':9, 11). המצב הגרוע ביותר הוא של אדם שממשיך להכריז על דת אבל נשאר באויב עם אחיו. כתבי הקודש מצהירים שאדם כזה הוא שקרן (יוחנן א' 4:20), והוא עשוי לשטות בבני אדם, אך לא באלוהים. כמה מאמינים חיים במשך שנים כשהם מעמידים פנים שהכל כשורה, ניצבים בחזית, רק כדי למצוא לבסוף חסרים כי הם נאגרים איבה (שנאה) כלפי חבר מאמין?



שנאה היא רעל שהורס אותנו מבפנים, מייצר מרירות שאוכלת את הלב והמוח שלנו. זו הסיבה שהכתובים אומרים לנו לא לתת לשורש של מרירות לצוץ בליבנו (עברים יב:15). השנאה גם הורסת את העדות האישית של הנוצרי מכיוון שהיא מסירה אותו מהחברותא עם האדון ומאמינים אחרים. הבה נקפיד לעשות כפי שה' יעץ ולנהל חשבונות קצרים עם כולם על כל דבר, קטן ככל שיהיה, וה' יהיה נאמן לסלוח, כפי שהבטיח (יוחנן א':9; ב':1).



Top