מה אומר התנ'ך על היבריס?

תשובה



היבריס היא גאווה מוגזמת או ביטחון עצמי מוגזם. גאווה היא חטא, לפי התנ'ך, ולכן היבריס הוא גם חוטא.

גברים בתנ'ך שהיו מלאים בהיבריס כוללים את המלך נבוכדנצר (דניאל ד' 30), המלך בלשאצר (דניאל ה' 20), גוליית (שמואל א' י'ז:41–44), השוטה העשיר במשל ישוע (לוקס י'ב: 16–20), והמלך הורדוס (מעשי השליחים י”ב:21–23). כל האנשים האלה נשפטו על ידי אלוהים על חטא הגאווה שלהם.



כנראה הדוגמה הטובה ביותר להיבריס בתנ'ך היא חטאו של השטן שהוביל לנפילתו בישעיהו י'ד:12–14. לפני נפילתו, השטן היה ידוע בתור לוציפר, מלאך יפהפה וחזק. אולם עמדתו המפוארת שנתן אלוהים לא הספיקה לו. לוציפר רצה את הכבוד והפולחן שהיו שייכים לאדון. ההיבריס שלו היה כל כך מוגזם שהוא מרד באלוהים, וזה הרס את מעמדו ואת הפוטנציאל שלו. כאשר לוציפר חטא, הוא איבד את מקומו בגן עדן ולקח עמו שליש מהמלאכים (התגלות יב:4). לוציפר הפך לשטן, אויבו של אלוהים, והוא הביא איתו גאווה ומאז השתמש בה כדי להשחית את המין האנושי. בפיתוי של חוה, הנחש הציג את הפרי האסור כרצוי להשגת חוכמה - כלומר, הוא הסית היבריס בליבה של חוה.



אלוהים שונא היבריס וגאווה מכיוון שהוא מתנשא בטעות ומביא הרס על מי שאלוהים אוהב (משלי ח':13; ט'ז:18). בבסיס כל הגאווה המוגזמת היא האמונה שאלוהים אשם. הוא לא מספיק או לא עשה מספיק. הוא מונע מאיתנו משהו טוב, ואנחנו יודעים יותר טוב ממנו מה אנחנו צריכים. כפי שאמר הנחש לשקר לחוה, אלוהים היה אנוכי לאסור את הפרי של אותו עץ אחד, והסיבה היחידה להימנעות הייתה שאלוהים יודע שכשאת אוכל ממנו ייפתחו עיניך, ואתה תהיה כמו אלוהים (בראשית). 3:6). פטריות הגאווה עוברות לעבודת אלילים כשהאגו שלנו מחליף את מקומו הראוי של אלוהים בליבנו. בדיוק כפי שלוציפר התעקש שיתייחסו אליו כאל אלוהים, אנחנו גם מתעקשים להיות האלים שלנו כשההיבריס שולט בחיינו.

היבריס נתקל בהתנגדות של אלוהים. ג'יימס ד':6 אומר שאלוהים מתנגד לגאים אך נותן חסד לעניו. כאשר גאווה מוגזמת היא המניע שלנו, איננו יכולים להתקרב לאלוהים (תהילים 138:6). הוא מתעב כל מילה או פעולה המונעים על ידי גאווה ורצון להתעלות עצמית. משלי ו:16–17 אומר שיש שבעה דברים שיהוה שונא; ביניהם עיניים מתנשאות. תהילים 101:5 אומר, איש שיש לו מבט מתנשא ולב יהיר לא אסבול. היבריס בלב משתקף בפנים. אנחנו אולי אפילו לא מבינים את המסר שאנחנו מעבירים על ידי הגבות המורמות, האף המורם או המבטים הביקורתיים שלנו. אבל אלוהים מבחין בהם ורוצה שנהיה כנים עם עצמנו כדי שנוכל להכיר בהיבריס כחטא.



גאווה או היבריס היא בעיה אוניברסלית, המשפיעה על בני אדם ללא קשר לצבע עור, מראה פיזי או גורמים סוציו-אקונומיים. לעניים מבין העניים יכולה להיות גאווה מוגזמת בעוד שידוען עשיר עשוי להתהלך בענווה. היבריס הוא מצב לב שכולנו חייבים להישמר מפניו (משלי ד' 23), או שהוא יהרוס אותנו כפי שהוא השמיד את לוציפר. כדי להילחם בהיבריס, עלינו לחפש ענווה (פיטר א' 5:6) על ידי בחינת עצמנו ללא הרף לאור כתבי הקודש (השני לקורינתים 13:5). עלינו להישאר מודעים לחסד שאלוהים הראה לנו ועד כמה אנחנו לא ראויים (אפסים ב':8–9). אנו יכולים לתרגל את אמנות ההתייחסות לאחרים כטובים מעצמנו (פיליפים ב':3) ולבקש לשרת, במקום להיות משרתים אותו (מרקוס י':44–45). הריגת הגאווה היא חלק כואב אך הכרחי בהפיכתו לדומה יותר לישו (מתי י'א:29; הרומים ח':29; השניים לקורינתים ג':18).

בתום זמן משפטו למד המלך נבוכדנצר את הלקח שלו. ההיבריס שלו התחלף בענווה, והוא פרסם זאת בהצהרה פומבית: עכשיו אני, נבוכדנצר, משבח ומעלה ומפאר את מלך השמים, כי כל מה שהוא עושה נכון וכל דרכיו צודקים. ואת ההולכים בגאווה הוא מסוגל להצניע (דניאל ד, ל'ז).

Top