מה אומר התנ'ך על התרחקות?

מה אומר התנ'ך על התרחקות? תשובה



להתרחק זה להימנע בכוונה ממשהו או מישהו. בתנ'ך, המילה לְהִתְרַחֵק מוחל על הרוע. אמר ה' כי איוב עבדו תמים וישר, איש ירא אלוהים ומתנער מרע (איוב א, ח). איוב עצמו הודה כי יראת ה' - זו חכמה, ולהימנע מרע זה בינה (איוב כ'ח, כ'ח). המקרא מייעץ לנו, אל תהיו חכמים בעיניכם; ירא את ה' והימנע מרע (משלי ג':7-8). חכם ירא את ה' ומתנער מרע (משלי י'ד, טז). אז, להתנער מהרע זה טוב.



בהקשרים דתיים וכנסייתיים, התרחקות היא סוג של משמעת כנסייתית נגד אדם שהפר את חוקי הכנסייה. התרחקות כרוכה בהחלטה רשמית של כנסייה האוסרת על אינטראקציה עם האדם שמונעים ממנו. היקף ומשך ההימנעות משתנים בין הקבוצות השונות שמתרגלות אותו. התרחקות מזוהה לעתים קרובות עם קבוצות אמיש ומנוניטיות, אך היא מועסקת גם על ידי כנסיות אחרות. כתות מסוימות וחברות מסורתיות (כמו בבאלי) נוהגות להתנער מצורות חמורות שעלולות להוביל לנידוי משפחות שלמות מכל היבטי החברה.





בהתרחקות מאמיש, חברי הכנסייה אינם מורשים לאכול באותו שולחן עם מי שמתרחקים, לעשות איתם עסקים או לקבל מהם דבר. ההימנעות מוחלת רק על חברים טבולים ומבוגרים המפרים בכוונה את נדריהם לכנסייה. מי שאינם חברים ואלה שמעולם לא נדרו את הנדרים אינם זכאים להתרחק.



למרות שההתרחקות קשורה לנידוי, שתי השיטות אינן מילים נרדפות. להיות מנודה זה לאבד את זכויות החברות בכנסייה; הנידוי לא יכול עוד להצביע בכנסייה, ללמד שיעור וכו'. התרחקות חורגת מעבר לנידוי: להימנע מלהיות מונעים ממנו אינטראקציה אישית עם חברי הכנסייה אפילו במסגרות חברתיות, לא כנסייתיות. אפשר להחרים אותו מבלי להתנער ממנו. בעוד שההתרחקות עשויה לרמז לנטיות משפטיות, וניתן להשתמש בהתרחקות לרעה במניפולציה רוחנית, יש מקום ראוי לשבירת אסוציאציה. התנ'ך מלמד את הנידוי כצורה של משמעת כנסייתית. יתר על כן, ה-1 לקורינתיים ה':11 מתייחס למה שניתן בקלות לפרש כצורה של התרחקות: אני כותב לך שאסור לך להתרועע עם מי שטוען שהוא אח או אחות אבל הוא לא מוסרי מינית או תאב בצע, עובד אלילים או לשון הרע, שיכור או נוכל. אל תאכל אפילו עם אנשים כאלה. בהקשר זה, פאולוס עוסק באדם המעורב בחוסר מוסריות גס (פסוק 1). הפקודה היא לנדות את האדם לטובתו הרוחנית (פסוקים 2 ו-5) ולמען טוהר הכנסייה עצמה (פסוק 6). העצה של השליח אפילו לא לאכול עם האיש מבוססת על שני דברים: האיש טוען שהוא נוצרי, והוא מעורב באופן עקבי בחטא פומבי שאינו חוזר בתשובה (פסוק 11). לאחר נידוי אדם כזה, על הכנסייה להיזהר שלא ליצור רושם שהכל בסדר. כל עוד חוטא שלא חוזר בתשובה טוען שהוא ילד של אלוהים, לא יכולה להיות לו שותפות אמיתית עם גוף המשיח.



קטעים אחרים בכתבי הקודש מלמדים גם הם על נידוי ושבירת הקשר ההדוק (מתי י'ח:15–17; ב' לתסלוניקים ג':14). עם זאת, מלבד הציווי לא לאכול עם האיש בקורינתוס, לא מובאים פרטים ספציפיים על נוהג ההימנעות בתנ'ך. אפילו ב-1 לקורינתים ה':11, מידת ההימנעות אינה ברורה לחלוטין: האם פאולוס התכוון לסעודת האדון, שבה הוא דן ב-1 לקורינתים 11? האם הפקודה הייתה התייחסות תרבותית להפגנת קבלה ומלאות אחווה? בכל מקרה, נראה שצורות קיצוניות של התרחקות, כמו החשיבה של מישהו מת, התעלמות מוחלטת ממנו או סירוב להכיר בקיומו, חורגות ממה שהכתובים מצווים. אחרי הכל, ישוע אמר שכאשר מוציאים מישהו מהכנסייה, יש להתייחס אליו כאל פגאני או כגבאי מסים (מתי י'ח:17). במילים אחרות, התייחס לעבריין בלתי פתיר כאל אדם לא נושע. כיצד עלינו להתייחס אל הלא נושעים? באהבה ובחסד. צריך לבשור את עובדי האלילים וגבאי המסים. עלינו לאהוב אפילו את אויבינו (מתי ה':44).



מטרת הנידוי וכל צורה של התרחקות היא שיקום (גלטים ו':1). המטרה של כל סוג של משמעת היא לעורר חזרה בתשובה, ובסופו של דבר, לאחד מחדש את אחינו או אחותנו שנפלו עם גוף הכנסייה. בהיותו מנודה רשמית מהכנסייה, החוטא עלול להיות מובא בתשובה. כאשר האיש בכנסייה הקורינתית מאוחר יותר הבין שהוא חטא לאלוהים, הוא חזר בתשובה וחזר לכנסייה לסליחה והשבתה. האחווה עם המאמינים הקורינתיים הוחזרה (לקורינתים ב':6–11).

מבחינה תנ'כית, הדרת אדם מהכנסייה קודמת להזעה ועצה; הוא מופעל רק במקרים של כפירה בתום לב, פיצול עיקש או חטא בוטה וחסר תשובה; וזה מוצא אחרון. לאחר הנידוי, היחסים בין החבר לשעבר לכנסייה משתנה באופן טבעי, והפקודה ההימנעות - לא לאכול עם אדם כזה - עשויה לבוא לידי ביטוי. עם זאת, הכנסייה עדיין מוטלת באחריות להתפלל למען הממושמע ולהושיט סליחה כאשר החרטה ניכרת. הימנעות, כפי שמוגדרת כסירוב לדבר עם מישהו או ניתוק מוחלט של כל הקשר, חורגת ממה שהתנ'ך דוגל.



Top