מה זה אומר שה' שם את רגלי על סלע (תהלים ל, ב)?

זה אומר שה' נתן לי בסיס איתן לעמוד עליו, ולא משנה מה החיים יזרקו עליי, אני תמיד יכול לסמוך עליו שישמור על בריאותי ושלמה. הוא הסלע שלי, ואני עבדו הנאמן.

תשובה



תהילים 40 מתחיל בשיר הודיה ועובר לזעקה לעזרה. דוד מכריז על בטחונו באלוהים שיציל אותו מצרתו כשם שעשה ה' בעבר: הוא משך אותי מבור החורבן, מהביצה המלוחה, והעמיד רגלי על סלע, ​​עושה את צעדי. בטוח (תהלים 40:2, ESV).



מצבו של דוד היה כה חמור ומסוכן שהוא מתאר אותו כבור הרס, הבור הררי (NIV), או בור הייאוש (NLT). הוא היה תקוע כל כך עמוק בביצת הערוץ (ESV), או בוץ ובוץ (NLT), עד שבכוחות עצמו, לדיוויד לא היה כוח להשתחרר. אך כאשר קרא לעזרה של ה', התערב אלוהים והציל את דוד. הוא משך את דוד מהבור השומם של החול הטובעני הבולע והעמיד את רגליו על סלע.

בניגוד לבוץ ולבוץ חלקלקים ובלתי נמנעים, סלע הוא קרקע מוצקה, מוצקה ובלתי ניתנת להזזה. עם רגליו על סלע עמד דוד במקום של ביטחון, יציבות וביטחון. בתהילים יח:ב-ג', דוד מתאר את ה' עצמו כסלע שלי ומבצרתי ומושיע, אלוהי, סלע, ​​אשר אני חוסה בו, מגן וקרן ישועתי, מעוזי. אני קורא לאָדוֹן, שראוי לשבח, ואני נושע מאויבי (ESV).



דמותו של דוד בתהילים 40:2 היא תמונה של ישועתנו בישוע המשיח, שהוא אבן הפינה, היסוד הבטוח וסלע הישועה לכל מי ששם בו את אמונתם ובטוחו (ישעיהו כ'ח:16–17; תהילים 118). :21–23; מעשי השליחים ד’:11; פטרוס א’ ב’:4–8). לפני הישועה, אנו דומים לדוד בבור, כבולים בחטא בכלא של ייאוש ולפני מוות וחורבן בגיהנום (ישעיהו 61:1; גלטים ג':22–23; יוחנן ח':34). אבל לאחר הישועה, אנו כדוד ורגליו מונחות על סלע. אנחנו יכולים להכריז עם דוד, העלית אותי מהקבר, הואָדוֹן. שמרת אותי מלפול בבור המוות (תהלים ל'ג, לט).



התנ'ך מציג את החיים החוטאים כמדרון חלקלק שמוביל לאסון ובסופו של דבר למוות. לכודים בבוץ ובבוץ רוחני, אנו חיים בעולם הזה ללא אלוהים וללא תקווה (אפסים ב':12, NLT). איננו יכולים להשתחרר מבור החטא (רומים ג':10-18; ו':23; אפסים ב':8-9). למרבה המזל, אלוהים, באהבתו וברחמיו הגדולים, בחר להושיט יד אל בור השופכים הררי בעודנו חוטאים ולשלוח את בנו למות עבורנו (רומים ה':8; ראה גם יוחנן ג':16).

כאשר אנו קוראים בשם האדון, ישוע מציל אותנו (רומים י':13; מעשי השליחים ב':21). הוא משחרר שבויים מהכלא, משחרר את היושבים בצינוקים אפלים (ישעיהו 42:7, NLT; ראה גם ישעיהו 61:1; גלטים ה':1; אפסים ד':8). הוא מציל אותנו מהעבר הבוצי ומלא החטאים שלנו והופך אותנו ליצירות חדשות נוצצות בישוע המשיח (השני לקורינתים ה':17). חייו הופכים לסלע האיתן שעליו אנו בונים את חיינו החדשים (מתי ז':24–29; טז:13–20). הוא מחזק את צעדיו של המתענג בו (תהלים ל'ז, כ'ג) ושומר על צעדי נאמניו (שמואל א' ב, ט, ג'ו).

כאשר אלוהים מניח את רגלינו על סלע ישוע המשיח, הוא מבטיח לנו, כשאתה הולך, לא תיעצר; כשתרוץ, לא תמעד (משלי ד' יב, נ'ט). חיינו ועתידנו בטוחים בו (רומים י':11; פטרוס א' ב':6). אלוהים, אבינו, אוחז בנו לנצח נצחים, שומר אותנו בטוחים ובטוחים באחיזתו (יוחנן י':28–29).