מה קרה בתקופה הבין-טבסטית?

מה קרה בתקופה הבין-טבסטית? תשובה



הזמן שבין הכתבים האחרונים של הברית הישנה להופעתו של ישו ידוע בתור התקופה הבין-צוותית (או בין הצוואה). זה נמשך מימי הנביא מלאכי (בערך 400 לפנה'ס) ועד להטפתו של יוחנן המטביל (בערך 25 לספירה). מכיוון שלא הייתה דבר נבואי מאלוהים במהלך התקופה ממלאכי ועד יוחנן, יש המתייחסים אליה כאל 400 השנים השקטות. האווירה הפוליטית, הדתית והחברתית בישראל השתנתה מאוד בתקופה זו. הרבה ממה שקרה חזה הנביא דניאל. (ראה דניאל פרקים 2, 7, 8 ו-11 והשוו לאירועים היסטוריים.)



ישראל הייתה בשליטת האימפריה הפרסית בערך בשנים 532–332 לפני הספירה. הפרסים אפשרו ליהודים לקיים את דתם במעט התערבות. הם אף הורשו לבנות מחדש ולעבוד בבית המקדש (דברי הימים ב' ל'ו:22–23; עזרא א:1–4). טווח זמן זה כלל את 100 השנים האחרונות של תקופת הברית הישנה וכ-100 השנים הראשונות של התקופה הבין-צויתית. הזמן הזה של שלווה ונחת יחסית היה רק ​​השקט שלפני הסערה.





לפני התקופה הבין-צוותית, אלכסנדר מוקדון הביס את דריוש הפרסי, והביא את השלטון היווני לעולם. אלכסנדר היה תלמידו של אריסטו והתחנך היטב בפילוסופיה ובפוליטיקה היוונית. אלכסנדר דרש לקדם את התרבות היוונית בכל ארץ שהוא כבש. כתוצאה מכך, הברית הישנה העברית תורגמה ליוונית, והפכה לתרגום המכונה השבעים. רוב ההתייחסויות של הברית החדשה לכתבי הברית הישנה משתמשים בניסוח השבעים. אלכסנדר אכן אפשר חופש דת ליהודים, למרות שהוא עדיין קידם מאוד את אורח החיים היווני. זה לא היה תפנית טובה עבור ישראל, שכן התרבות היוונית הייתה מאוד עולמית, הומניסטית וחסרת אלוהים.



לאחר מותו של אלכסנדר, יהודה נשלטה על ידי שורה של ממשיכים, שהגיעו לשיא המלך הסלוקי אנטיוכוס אפיפנס. אנטיוכוס עשה הרבה יותר מאשר סירב לחופש דת ליהודים. בסביבות שנת 167 לפנה'ס, הוא הפיל את הקו הראוי של הכהונה וחילל את המקדש, מטמא אותו בחיות טמאות ובמזבח אלילי (ראה מרקוס יג:14 לאירוע דומה שיתרחש בעתיד). המעשה של אנטיוכוס היה המקבילה הדתית לאונס. בסופו של דבר, ההתנגדות היהודית לאנטיוכוס, בראשות יהודה המכבי והחשמונאים, החזירה את הכוהנים החוקיים והצילה את בית המקדש. תקופת מרד המכבים הייתה תקופה של מלחמה, אלימות וקרבות פנים.



בסביבות שנת 63 לפנה'ס כבש פומפיוס מרומא את ישראל, והכניס את כל יהודה לשליטת הקיסרים. זה הוביל בסופו של דבר להורדוס למלך יהודה על ידי הקיסר והסנאט הרומי. זו האומה שהטילה מס ושלטת על היהודים ולבסוף הוציאה להורג את המשיח על צלב רומי. התרבויות הרומיות, היווניות והעבריות התערבבו כעת ביהודה.



בתקופת הכיבוש היווני והרומי, צצו בישראל שתי קבוצות פוליטיות/דתיות חשובות. הפרושים הוסיפו לתורת משה דרך מסורת שבעל פה ובסופו של דבר ראו את החוקים שלהם חשובים יותר משל אלוהים (ראה מרקוס ז':1–23). בעוד שתורתו של ישו הסכימה לעתים קרובות עם הפרושים, הוא התרעם על החוקיות החלולה וחוסר החמלה שלהם. הצדוקים ייצגו את האריסטוקרטים ואת העשירים. הצדוקים, שהחזיקו בכוח באמצעות הסנהדרין, דחו את כולם מלבד ספרי הפסיפס של הברית הישנה. הם סירבו להאמין בתחיית המתים והיו בדרך כלל צללים של היוונים, אותם העריצו מאוד.

אירועי התקופה הבין-צוותית הקימו את הבמה למשיח והשפיעו עמוקות על העם היהודי. גם יהודים וגם עובדי אלילים מאומות אחרות הפכו לא מרוצים מהדת. עובדי האלילים החלו להטיל ספק בתקפותו של הפוליתאיזם. הרומאים והיוונים נמשכו מהמיתולוגיות שלהם לעבר כתבי הקודש העבריים, הנגישים כעת בקלות ביוונית או בלטינית. היהודים, לעומת זאת, היו מיואשים. שוב הם נכבשו, דוכאו וזוהמו. התקווה אזלה; האמונה הייתה אפילו נמוכה יותר. הם היו משוכנעים שכעת הדבר היחיד שיכול להציל אותם ואת אמונתם הוא הופעת המשיח. לא רק שאנשים היו ערוכים ומוכנים למשיח, אלא שאלוהים נע גם בדרכים אחרות: הרומאים בנו דרכים (כדי לסייע בהפצת הבשורה); כולם הבינו שפה משותפת, קוינה יוונית (שפת הברית החדשה); והייתה כמות לא מבוטלת של שלום וחופש לנסוע (בסיוע נוסף להפצת הבשורה).

הברית החדשה מספרת את הסיפור כיצד באה התקווה, לא רק עבור היהודים אלא עבור העולם כולו. התגשמות הנבואה של המשיח הייתה צפויה והוכרה על ידי רבים שחיפשו אותו. סיפורי המאה הרומי, החכמים וניקודמוס הפרוש מראים כיצד ישוע הוכר כמשיח על ידי אנשים מכמה תרבויות שונות. 400 שנות השתיקה של התקופה הבין-טבסטית נשברו על ידי הסיפור הגדול ביותר שסופר אי פעם - הבשורה של ישוע המשיח!



Top