מהי הערצה בתנ'ך?

תשובה



הערצה היא האהבה והכבוד העמוקים שמקבלים מישהו שאנו מכבדים, במיוחד כשמדובר בישות אלוהית. בתנ'ך נדרשת הערצה מכל מי שמתיימר להכיר את אלוהים. הערצה דומה לסגידה או לחלוק כבוד.

רוב הגרסאות של הברית החדשה אינן משתמשות במילה הַעֲרָצָה בהתייחס לעבודת אלוהים שלנו, אבל לתרגם את המילה היוונית proskuneó בתור פולחן. Proskuneó פירושו להשתחוות לפני או להעריץ; מילת השורש פירושה לנשק, אז הרעיון של proskuneó זה לנשק את האדמה ביראת כבוד לפני מישהו.



כשהגיעו החכמים לירושלים ושאלו היכן המלך שזה עתה נולד, אמרו להורדוס, היכן נולד מלך היהודים? ראינו את כוכבו כשעלה ובאנו לעבוד אותו (מתי ב':2). המילה פולחן מתורגם היא המילה proskuneó , המשדר הערצה ויראת כבוד לבן האלוהים.



הפזמון של מזמור חג המולד O Come, All Ye Faithful מצווה עלינו ללכת בעקבות הדוגמה של החכמים עם איטרציה משולשת:
הו בוא, הבה נעריץ אותו;
הו בוא, הבה נעריץ אותו;


הו בוא, הבה נעריץ אותו, את המשיח, האדון!

המילה בברית הישנה המתייחסת לרוב להערצה היא המילה העברית שחה , שגם הוא מתורגם פולחן. הערצה כזו אסורה להציע לאלילים (תהילים ל'ז:7; ויקרא כ'ו:1). אלוהים הוא אלוהים קנאי (שמות כ' 5; דברים ד' 24), כפי שבעל אוהב מקנא בחיבתה של כלתו כלפי גברים אחרים. ה' ברא אותנו בשביל עצמו ורוצה שכל הערצתנו הפולחנית תישמר רק בשבילו. ישוע אמר שהאב מחפש את אלה שיעריצו אותו כפי שנועדנו לעשות. ישוע אמר שמתפללים אמיתיים יעבדו את האב ברוח ובאמת, שכן האב מחפש אנשים כאלה שיעבדו אותו. אלוהים הוא רוח, והסוגדים לו חייבים לעבוד ברוח ובאמת (יוחנן ד':23–24). ניתן לתרגם את המילה לסגידה באותם פסוקים גם מעריץ.

הערצה שונה משבח, אם כי השניים קשורים זה לזה. הערצה, או פולחן, צריכים להיות שמורים לאלוהים בלבד (לוקס ד':8). שבח יכול להיות חלק מהערצה, אבל הערצה חורגת משבח. הערצה מגיעה ללב של מי שאנחנו. כדי לעבוד את אלוהים באמת, עלינו להרפות מהפולחן העצמי שלנו. עלינו להיות מוכנים להצניע את עצמנו לפני אלוהים, למסור כל חלק בחיינו לשליטתו, ולהעריץ אותו בגלל מי שהוא, לא רק מה שהוא עשה. העברים י'ב:28–29 מזכיר לנו את דברים ד'24: הבה נהיה אסירי תודה, וכך נעבוד את אלוהים באופן מקובל ביראת כבוד וביראה, כי 'אלוהים הוא אש אוכלת' שלנו. האש המכילה מפשיטה אותנו מגאווה ותודעה עצמית. . לסגוד באמת פירושו שאנו מאבדים את עצמנו בהערצת הזולת. המחשבה היחידה שלנו היא ההוד והתהילה של מי שאנו מעריצים.

כאשר אנו מעריצים את האדון, הפעילויות היומיומיות שלנו הופכות למעשי פולחן. רק כאשר ההערצה העמוקה ביותר שלנו שמורה למושיע שלנו, כל האהבות האחרות יתפסו את מקומן הראוי. אנו מסוגלים לאהוב את משפחותינו וחברינו טוב יותר כאשר הערצתנו הפולחנית שייכת רק לאלוהים.

Top