מהי מקבילות אנטיתטית בשירה העברית?

תשובה



אמצעי ספרותי מרכזי בשירה העברית הוא מקביליות. לעתים קרובות, ההקבלה היא שם נרדף - אותו רעיון מובא מחדש במילים שונות, זה לצד זה (ראה תהילים 40:13). מקביליות אנטיתטית מספקת אנטיתזה, או ניגוד. פסוק המכיל מקביליות אנטיתטית יביא יחד רעיונות מנוגדים בניגוד בולט. במקום לומר אותו דבר פעמיים, הוא אומר דבר אחד ואז דבר אחר.

ההקבלה האנטי-תטית בקהלת י':2 ברורה למדי:



לב החכמים נוטה ימינה,
אלא לבו של השוטה משמאל.



שני לבבות, שני כיוונים. לבו של החכם חפץ בדבר אחד, ולבו של השוטה חפץ במשהו אחר לגמרי. הנטיות שלהם מנוגדות.



לעתים קרובות, אך לא תמיד, מקבילות אנטיתטית נקבעת עם הצירוף אבל . הנה דוגמה נוספת, מתוך משלי יט:16:

מי שמציית להוראות שומר על חייו,
אבל המבזה את דרכיו ימות.

שוב, יש לנו שני רעיונות באנטיתזה. אדם אחד ממלא אחר עצות וכך חי בבטחה, בעוד שאדם אחר מתעב את חייו ופונה לצרות. בפתגם הזה יש לנו כמה דברים שלא נראים כהפכים מוחלטים - וזה מה שעושה את השירה עשירה.

שומר חייו מנוגדים היטב ימות במשלי יט:16. זו בחירה בין חיים למוות. אבל, למהדרין, ציות להוראות אינו ההפך מבוז לדרכיו. השירה מחייבת אותנו לקרוא קצת בין השורות. אנחנו יכולים להתחיל בשאלת השאלה, איך זה לֹא ציות להוראות השווה לבוז לדרכיו? התשובה יכולה להיות משהו כזה: אי ציות מביא להרס, ולכן מרד מכוון הוא בגדר זלזול בחייו של האדם עצמו. הפתגם מתקשר יותר ממה שנראה לעין. ניתן לומר את המשמעות המלאה כך:

מי שמציית להוראות אוהב את חייו וישמור עליהם (כי ההוראות בריאות),
אבל מי שלא מציית להוראות מגלה בוז לחייו, והוא ימות.

משלי י':2 מכיל דוגמה נוספת להקבלה אנטי-תטית:

אין ערך לאוצרות שלא הושגו,
אבל צדקה מצילה ממוות.

או, כדי למלא את המשמעות:
אוצרות שלא הושגו מובילים למוות ואינם בעלי ערך,
אבל צדקה, המסרבת לרמות אחרים, מובילה לחיים - ערך רב, אכן.

לעתים השתמשו המשוררים העבריים בשילוב של סגנונות מקבילים. ראה את דברי החוכמה המופיעים במשלי ח':35-36:

כי מי שמוצא אותי מוצא חיים
ומקבל חסד מה'.
אבל מי שלא מצליח למצוא אותי מזיק לעצמו;
כל השונאים אותי אוהבים את המוות.

שתי השורות הראשונות מפגינות מקבילות נרדפת: מציאת חיים שווה קבלת טובה. שורות 3 ו-4 מציגות גם רעיונות נרדפים: נזק משווה למוות. עם זאת, שני חצאי הרביעייה מנוגדים זה לזה. (הודעה אבל בתחילת השורה השלישית.) שתי השורות הראשונות, ביחד, מתארות מישהו שמוצא חוכמה. שתי השורות האחרונות מתארות את גורלו של מי ששונא חוכמה ולכן לא מצליח למצוא אותה.

חלק גדול מהתנ'ך נכתב במקור בצורה פואטית. תהילים, משלי, שיר שלמה, קהלת ואיכה הם פיוטיים כמעט לחלוטין. רוב הנביאים כתבו גם בשירה, חלקם באופן בלעדי. מכיוון שהשירה כה נפוצה בכתבים העבריים, מועיל לתלמיד המקרא ללמוד את המבנה ואת צורות ההקבלה.

Top