מה ההבדל בין מעשרות למנחות?

תשובה



כאשר מנסים להבחין בין מעשר ומנחות, חשוב להבין תחילה את המושג מעשר. הנוצרים כיום חושבים לעתים קרובות שמה שהם נותנים לכנסייה המקומית שלהם הוא מעשר, כאשר במציאות זו מנחה. מעשר נוצרי הוא כינוי שגוי, כי הנוצרים אינם מחויבים למלא את מצוות המעשר כפי שניתנה לבני ישראל כחלק מחוק משה. המעשר היה דרישת החוק שבה כל בני ישראל היו צריכים לתת 10 אחוז מכל מה שהם הרוויחו וגדלו למשכן/המקדש (ויקרא כז 30; במדבר יח 26; דברים ל'ד 24; דברי הימים ב 31:5) . הברית החדשה בשום מקום לא מצווה, או אפילו ממליצה, לנוצרים להיכנע לשיטת מעשר משפטית. פאולוס קובע כי על המאמינים להפריש חלק מהכנסתם כמנחה, אך אין מדובר במעשר (הראשונה לקורינתים טז:1–2).




אלוהים ציפה שבני ישראל יכבדו אותו בכך שיתנו את הפירות הראשונים ממה שהוא נתן להם. ויקרא 27:30 קובע, וכל מעשר הארץ, בין מזרע הארץ ובין מפרי העץ, הוא של יהוה: קדוש הוא ליהוה. מתן מעשר 10 אחוז נצטווה על בני ישראל ולכן הייתה חובה. כאשר ישו מת על הצלב, הוא מילא את דרישות החוק והפך את המעשר החובה של 10 אחוז למיושן. להמשיך ולהתעקש שזה עדיין בתוקף, זה לבטל, לפחות בחלקו, את קורבן המשיח ולחזור לרעיון ההצדקה על ידי מעשים ושמירת החוק. מנחת הפירות הראשונה מצאה את התגשמותה בישוע. אבל המשיח אכן קם מן המתים, פרי הבכורה של אלה שנרדמו (לקורינתיים א' ט'ו:20).

מנחה היא זו שניתנת בחינם על ידי נוצרים לעבודת האדון, לכנסייה המקומית ו/או למשרדים ולשליחות. אבל הצעות הן הרבה יותר מסתם הצ'ק שאנחנו כותבים ביום ראשון. עלינו להציע הרבה יותר לאלוהים מאשר המשאבים הכספיים שלנו. הרומים 12:1 קורא לנו להקריב את גופנו כקורבנות חיים, קדושים ונעימים לאלוהים כחלק מהפולחן שלנו. הרומים ו':13 נותן את הסיבה להקרבת עצמנו: כי אנחנו אלה שהובאו ממוות לחיים, וככאלה, עלינו להציע לו את חלקי גופך ככלי צדקה. אלוהים אינו מתעניין כמעט במנחות הכספיות שלנו כפי שהוא מתעניין בכניעתנו ובציות שלנו. האמת היא שהוא לא צריך את המשאבים שלנו כדי להגשים את תוכניותיו ומטרותיו. הרי הוא בעל הבקר באלף גבעות (תהלים ל''ו) ולא צריך מאתנו כלום. עם זאת, מה שהוא חפץ, ומה שהוא מעריך, הוא הלב ששופע בהכרת תודה והודיה לאל שהושיע אותנו ונותן לנו את כל הדברים, תוך ידיעת צרכינו עוד לפני שאנו מבקשים (מתי ו':8). לב כזה נותן בנדיבות, ברצון ובעליזות בתגובה לאהבה ולחסד השופעים במשיח (השני לקורינתים ט:6–8).