מהי משמעותה של ארץ עמון בתנ'ך?

תשובה



ארץ עמון בתנ'ך מתהדרת בהיסטוריה ארוכה ומורכבת עם ישראל. עמון היה טריטוריה עתיקה שנמצאת במרכז רמת עבר הירדן, מצפון מזרח לים המלח, בין נהרות ארנון וג'בוק (תהלים ל'ג, ז). בירת עמון נקראה רבה-עמון (שמואל ב' יב, כז), שהיא עמאן של ימינו, בירת ירדן. הילידים של עמון היו ידועים כבני עמון, שלפי הכתוב היו קבוצה שמית שמקורה ישירות מאחיינו של אברהם לוט.

בראשית יט:36–38 מתעד את האב הקדמון של בני עמון כבן עמי, בנו של איחוד עריות בין לוט לבתו הצעירה. אחיו למחצה של בן עמי היה מואב, שהיה בן למערכת יחסים עריות בין לוט לבתו הגדולה. מואב היה אבי המואבים.



דברים ב' 20-21 מספרים לנו שעם הזמן גדלו בני עמון עוצמתיים מספיק כדי לגרש את האנשים הקדמונים והאדירים הידועים בשם הרפאים (למרות שהעמונים כינו את הענקים האלה 'זמזומים') ולהתיישב במקומם. התנ'ך קובע שהעמונים אכלסו את רמת עבר הירדן המרכזית הרבה לפני שהגיעו בני ישראל למקום (במדבר כ'א:24; דברים ב':19).



הכתוב מצייר מערכת יחסים סבוכה ולעתים קרובות שליליה בין עם עמון לישראל. דברים ב, יט הורה לעם ישראל שלא להציק לעמונים או לעורר אותם למלחמה ולכבד את שטחם בגלל קרבתם דרך לוט. אָמַר ה' אֶל יִשְׂרָאֵל, לֹא אֶתֵּן לָכֶם אֶת אֶרֶץ שֶׁל עוֹנִים. נתתי אותו כנחלה לצאצאי לוט. ואולם, בגלל קשריהם עם המואבים ושכירתם את בלעם לקלל את ישראל, נאסר על בני עמון להיכנס לעצרת ה' (דברים כ'ג 3-7; נחמיה יג 1-2). מאוחר יותר, גינה הנביא עמוס את עמון כעם חוטא על שיטותיו האלימות בהרחבת גבולותיה: על שלושה חטאי עמון, אפילו על ארבעה, לא ארצה. כיון שקרע את נשות הגלעד ההרה כדי להרחיב את גבולותיו, אדליק את חומות רבה אשר יאכלו את מבצריה תוך קריאות מלחמה ביום הקרב, בתוך רוחות עזות ביום סוער. מלכה ייצא לגלות, הוא ופקידיו יחד (עמוס א' 13–15).

בתקופת השופטים, עמון התחזק למדינה צבאית תוקפנית ואיחד כוחות עם המואבים והעמלקים כדי להשתלט על שטח עבר הירדן שנכבש על ידי ישראל (שופטים ג':12–14). בהשפעת עמון נטשו ישראל את ה' ונפלו לעבודת אלילים (שופטים י, ו). בני עמון כבשו את שטח הגלעד וניהלו מלחמה נגד יהודה, בנימין ואפרים לפני שיפת גירש אותם לבסוף לאחור (שופטים י':7-11:33).



מאוחר יותר, בתקופת שלטונו של שאול המלך, ניסה נחש, מלך עמון, להשתלט על שטח עבר הירדן של ישראל (שמואל א 11:1–2) אך הובס (שמואל א 11:5–11; 12:12; 14:47–48 ). דוד המלך הצליח לשמור על יחסי ידידות עם נחש (שמואל ב' י, ב) אך נתקל בפעולות איבה מחודשות כאשר בנו חנון הפך למלך עמון. חנון התגייס לעזרה צבאית מבית רחוב, זובאה, מעכה וטוב (שמואל ב' י:ו; דברי הימים א' יט:ו). צבאו של דוד בפיקודו של אבישי ויואב גבר על עמון, כיתר על עיר הבירה של רבה והכפיף את בני עמון לעבודות כפייה (שמואל ב' י:9–14; י'א:1; י'ב:26–31).

שלמה המלך קיבל נשים מעמון להרמון שלו (מלכים א' יא, א') כולל נעמה, אם בנו ויורש רחבעם (מלכים א' י'ד 21, 31; דברי הימים ב' יב:13). נשים זרות אלו תרמו לפולחן האלילי של מולק, האל העמוני (מלכים א' יא, ה'), בקרב בני ישראל (מלכים א' י'א 7, 33). בתקופת שלטונו של יהושפט, הצטרף עמון למואב ואדום אך לא הצליח בהתקפתו על יהודה (דברי הימים ב' כ':1–30). הברית בת שלוש המדינות התאחדה שוב נגד יהויקים (מלכים ב' כ'ד:2).

ככלל, הנביאים הטילו את עמון באור שלילי (ירמיהו ל'ט:1–6; יחזקאל כ'ה:1–5) והמשיכו לקשר אותו עם מואב ואדום (ישעיהו יא:14; ירמיהו ט:25–26; דניאל יא. :41; צפניה ב':8–9). עזרא ונחמיה מונים את הנשים העמוניות בין הנשים הנכריות שנלקחו על ידי יהודים (עזרא ט:1–2; נחמיה יג:23). בעל התהילים מתפלל לשחרור מעמון וכן אויבים אחרים (כולל מואב ואדום) אשר זוממים יחד נגד עם אלוהים (תהילים 83:5–8).

כמעט בכל תקופה בהיסטוריה של ישראל, השטח ואנשי עמון משחקים תפקיד. היסטוריונים מציבים את פירוק הממלכה העמונית זמן קצר לאחר תקופת הברזל המאוחרת (שהסתיימה בערך בשנת 586 לפני הספירה); עם זאת, בני עמון כקבוצת עם נמשכו לפחות עד התקופה ההלניסטית (בערך 300 לפנה'ס עד 300 לספירה).

Top