מדוע התנ'ך מאפשר לבעלי עבדים להכות את עבדיהם?

תשובה



שמות כ'א 20-21 אומר, כל מי שמכה את שפחתו או שפחה במוט, חייב להיענש אם העבד מת כתוצאה ישירה, אך אין להענישו אם העבד יתאושש לאחר יום או יומיים, שכן העבד הוא רכושם. מדוע התירה תורת משה רבנו לבעלי עבדים להכות את עבדיהם? התשובה המתבקשת היא שבמבנה החברתי של ישראל הקדומה, ענישה פיזית נחשבה לתגובה הראויה לפעולות של אי ציות ומרד. הטקסט אינו אומר במפורש שהענישה הגופנית צריכה להיות על צורה כלשהי של אי ציות; עם זאת, בהתבסס על ההקשר הרחב יותר של הברית הישנה, ​​ניתן לשער כי אדונים עבדים לא הורשו להבות סמכות לעשות מה שהם רוצים לעבדים שלהם. בשמות כא, בעלי עבדים מוגבלים במה שהם יכולים לעשות: אם האדון הולך רחוק מדי והעבד ימות, האדון ייענש. אם עוקבים אחר חוק הברית הישנה בעקביות, אז העונש לבעל העבד עשוי לכלול אפילו עונש מוות על רצח. כמובן, אם אדון מכה את עבדו והעבד אינו מסוגל לעבוד במשך זמן מה, האדון העניש את עצמו בכך שאיבד את העבודה שאולי קיבל מהעבד. המשמעות כאן היא שזה לטובתו של המאסטר לא להיות חמור מדי.

שמות 21:20–21 בהחלט מטריד אנשים עם רגישות מודרנית. אנשים מודרניים בעולם החופשי החלו לראות בחופש האישי האוטונומי את הצורה הגבוהה ביותר של טוב וכל דבר שמצמצם את החופש האישי כרע האולטימטיבי. אנשים עשויים להתפתות לקרוא קטע כמו שמות כ'א:20–21 ולהאשים את אלוהים ברוע מוסרי. יש לערער על האשמות כאלה, שכן עבדות היא לא התחום היחיד שבו מתנגשים הרגישויות המודרניות וההנחיות התנ'כיות - הפלות והומוסקסואליות הן שתי נקודות הבזק נוספות. הסכנה בנושא זה היא שרוב הנוצרים יסכימו שעבדות ראויה לגינוי מוסרית.



ישנן שתי גישות שונות בניסוח תשובה מדוע התנ'ך מאפשר עבדות, והתוצאה תיקבע לפי מה שאדם יקבל כסמכות. הגישה הראשונה היא בערך כך:



עבדות ראויה לגינוי מוסרית בכל המצבים.
התנ'ך מאפשר עבדות.
לכן התנ'ך הוא מדריך מוסרי לא אמין.




במקרה זה, הרגישויות המוסריות הנוכחיות הן הסמכות, והתנ'ך נמדד מול הרגישויות הללו.

השני הולך בערך כך:

התנ'ך הוא מדריך מוסרי אמין.
התנ'ך מאפשר עבדות.
לכן עבדות לא יכולה להיות ראויה לגינוי מוסרית בכל המצבים.


במקרה זה, התנ'ך הוא הסמכות הסופית, ויש להתאים את החשיבה המודרנית על נכון ורע כדי להתאים למה שאנו מוצאים בתנ'ך.

עבדות הייתה עובדת הקיום האנושי כמעט כל זמן שהמין האנושי קיים. ענישה פיזית לאכיפת ציות הייתה חלק מהעבדות לא פחות מזה. ענישה גופנית שימשה גם במצבים שאינם עבדות. לדוגמה, ייסורים פיזיים היו נהוגים להפעיל כעונש על פשעים שבוצעו ולאכיפת משמעת בצבא. אנחנו לא כל כך רחוקים מהתקופה שבה ניתנה ענישה פיזית אכזרית והתקבלה על ידי כמעט כולם כלגיטימית. בצי הבריטי, מלקות בשל אי ציות או אי כפיפות היו נפוצות עד אמצע המאה ה-19, והשתמשו במקל קניות עד אמצע המאה ה-20. במקומות מסוימים, כמו סינגפור, מקל הוא עדיין צורה רשמית של ענישה על פשעים מסוימים.

התנ'ך אינו אוסר על עבדות, ואינו דורש מכל בעל עבד שרוצה לרצות את אלוהים לשחרר מיד את עבדיו. במקום זאת, התנ'ך קורא על כל צעד ושעל ליחס לעבדים שהיה אנושי יותר מכל התרבות הכללית. עצם הרעיון שניתן להעניש אדון בכל דרך על הריגת עבד היה שערורייתי בזמן שמשה נתן את התורה. התרבות בכללותה לא עשתה ניסיון להעניק לעבדים זכויות כלשהן. לעבדים במצרים או במואב, למשל, לא ניתנה הגנה כזו.

מוקדם יותר באותו פרק נידונה חטיפה לצורך עבדות וציווה על עונש מוות: כל החוטף אדם יש להורג, בין שהקורבן נמכר ובין שהוא עדיין ברשות החוטף (שמות כא, טז). . (למרבה האירוניה, עונש מוות הוא תחום נוסף שבו אנשים מודרניים מניחים שהרגישות המוסרית שלהם עדיפה על זו של אלוהים!) יתר על כן, אסור לנו לטעות ולהשוות את העבדות בישראל העתיקה לעבדות קדם-בלום בארצות הברית. אם תכתיבי המקרא בנוגע לעבדות, כולל התקנות שנמצאו בשמות כ'א:16, 20–21, היו נאכפים במדינות המערב בשנות ה-1800, אז העבדות בארצות הברית הייתה שונה מאוד.

התקנות לגבי עבדים בשמות כא, רחוקות מלהיות בלתי אנושיות, היו הרבה יותר אנושיות ומגינות על העבד בישראל מאשר בכל העמים מסביב.

Top