מדוע ניחוח הקורבן יהיה חשוב לאלוהים?

תשובה



בשש עשרה הזדמנויות שונות בספר ויקרא מוזכר ניחוח כדבר נעים ליהוה. ספציפית, ניחוח הקורבן חשוב לאלוהים.

החשיבות של ארומה של קורבן אינה הריח אלא מה שהריח מייצג - הכפרה החלופית על החטא. האזכור הראשון של אלוהים מריח ניחוח של קורבן שריפה נמצא בבראשית ח:21. נח העלה קורבן של חיות וציפורים נקיות לאחר יציאתו מהתיבה. נאמר לנו שזה היה ניחוח נעים לאלוהים. הרעיון הוא שהקורבן של נח היה פיוס, או סיפוק, של דרישת הצדק של אלוהים. אלוהים היה מרוצה מהקורבן ואז נתן את ההבטחה שלעולם לא ישמיד כל יצור חי עם מבול.



בספר ויקרא מוזכרת ניחוח נעים בקשר למנחות השונות של פולחן המשכן היהודי. ויקרא א, ט אומר, הכהן ישרוף את הכל על המזבח. עוֹלָה הוּא מַזְנָה, ניחוח חן בעיני יהוה. כמו במקרה של מנחת נח, מה ששמח את יהוה היה המחויבות להציע פולחן בשמו כפי שציווה. הניחוח המענג מוזכר גם בויקרא א, ט ו-יג, תוך שימת דגש על פעולת הפיסול ולא את העשן הממשי של קורבן העולה.



כך גם בספר ויקרא ב' לגבי מנחת התבואה. למרות העובדה שמנחה זו הייתה כרוכה בתבואה ולא בבשר, היה לה ניחוח נעים ליהוה (פסוק ב).

אפילו הקורבן הגדול יותר בחג השבועות השנתי התמקד בגאולת החוטאים כסיבה לניחוח המענג. ויקרא 23:18 אומר, הגיש עם הלחם הזה שבעה כבשים, כל אחד בן שנה וללא פגם, שור אחד ושני איילים. הם יהיו לעולה ליהוה יחד עם תבואתם ומשתיהם - מנחת מאכל, ריח נעים ליהוה.



גם מנחות שהוענקו לאלי שקר תוארו כבעלי ארומה נעימה - לאלילים, לפחות (יחזקאל ו':13, ESV). ריח הקטורת אולי מושך את עובדי האלילים שהציעו אותה, אבל עבודת שווא כזו לא מצאה חן בעיני ה', שדרש לעבוד רק אותו ולהקריב רק לו.

הברית החדשה חושפת את המשיח כקורבן הסופי לחטא, ההתפייסות האולטימטיבית: המשיח אהב אותנו ומסר את עצמו עבורנו כמנחה ריחנית וקורבן לאלוהים (אפסים ה':2). ישוע, בנו של אלוהים, היה היחיד שיכול היה לספק את הקורבן הנעים לנצח. הוא לבדו זה שהאב אומר עליו, אתה בני, שאני אוהב; אני מרוצה ממך (מרקוס א' יא).

Top